יקיר חוף הכרמל 2014

ישראל אלטרס, גבע כרמל
ישראל נולד בשנת 1931 בצ'ורלו אשר בתורכיה. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה עבר ישראל עם משפחתו לאיסטנבול. בהיותו בן 15 הצטרף לתנועת הנוער הציונית ה"חלוץ". פעילותו זו הביאה אותו לממש את החלום הציוני ובשנת 1949, בהיותו בן 18, עלה לארץ והצטרף להכשרת הנוער בקיבוץ כפר גלעדי. בשנת 1950 עבר לקיבוץ ניר אליהו, שם פגש את יונה. בני הזוג חוגגים השנה שישים שנות נישואים ולהם שני בנים, רפי וצביקה כלות אהובות וחמישה נכדים הממלאים את ליבם באושר נחת ושמחה. בשנת 1956 הגיעו ישראל ובני משפחתו למושב גבע כרמל. במושב עסק בחקלאות ועבד בצרכנייה. ישראל נרתם בכל ליבו לעשייה למען המושב, חיזוקו וביסוסו. טוב ליבו, צניעותו, יושרו, חוש ההומור, האופטימיות ואהבת האדם והאדמה - הם המאפיינים את אישיותו הכובשת והנעימה כל כך. באופן טבעי הפך ישראל לפעיל ציבור מרכזי וּמשפיע טוב במושב. שימש כמזכיר המושב וכגזבר ונבחר ליו"ר וועד האגודה, תפקידים בהם שימש במהלך שנים רבות. החל משנת 1982 ועד יציאתו לפנסיה בשנת 1998 שימש ישראל כגזבר המועצה האזורית חוף הכרמל. גזבר מועצה הנו תפקיד מורכב ומשמעותי מאוד לעיצוב וייצוב המועצה. ישראל הוכיח את היכולת למצוא פתרונות מנהליים וכספיים תוך הקפדה ומקצועיות ואיזון תקציבי. בחריצות אשר הפכה לשם דבר, במסירותו לתושבי חוף הכרמל ונאמנותו לאמת האבסולוטית, ידע למצוא את הפתרונות הנכונים למחלוקות ולצרכים המערכתיים והיישוביים. דרך ביצוע תפקידו תרם ללא ספק להתפתחות האזור. ישראל גילה תמיד אחריות, רצינות , מקצועיות , אכפתיות ומעורבות, הפגין יוזמה ויצירתיות והכול תוך התנהלות נעימה, מכבדת ונינוחה אשר השכינה רוגע וקידמה עבודת צוות תוך אמון וכבוד הדדי. דלתו תמיד הייתה פתוחה לכל תושב וליבו נכון לסייע בכל בעיה ומצוקה ביום ובלילה, כאשר טובתו האישית מעולם לא עמדה כשיקול לנגד עיניו. לאחר צאתו לגמלאות התפנה ישראל להוציא מהכוח אל הפועל את כשרונו האֹּמנותי יוצא הדופן. התפתחותו כצייר מפתיעה וּפתיחותו היצירתית הגדלה והולכת באה לידי ביטוי בצבעוניות עזה, בוטה מקסימה וכובשת. לעומת אמנים אחרים אשר החלו ליצור יחסית בשלב מתקדם של חייהם, ישראל אינו מהסס להביע את מבטו האישי הנובע מניסיון חיים ותבונה משולבים באופטימיות, בחידוש ורעננות אמנותית.

דויד ברמן, ניר עציון
דויד נולד בשנת 1939 בעיר יוהנסבורג, בדרום- אפריקה, לאביו ג'ורג' ולאמו רייצ'ל אשר נפטרה כאשר היה דויד בן 6. מגיל צעיר מאוד באה לידי ביטוי יכולת הנתינה האינסופית שלו והרגישות לזולתו. כנער התנדב כמדריך ב- JJYC- מועדון יהודי לנוער נזקק. במהלך כל השנים בהן יוהנסבורג הייתה ביתו הרחיב והוסיף את מעורבותו. היה פעיל ומתנדב בקהילה במסגרות ובתפקידים שונים. ביוהנסבורג נישא לאשתו מלני ולבני הזוג נולדו דני אורי ורחל. בשנת 1977 עולה משפחת ברמן לישראל וקובעת את ביתה בניר עציון. בצה"ל עבר קורס חובשים ואת שירות המילואים עשה ביחידת הקישור לאו"ם ומאוחר יותר בהג"א. דויד משמש דוגמא ומופת כפעיל חברתי ומתנדב בלתי נלאה. ביישובו ניר עציון מעורבותו בכל תחום אפשרי.
פעילותו למען הקהילה הלכה והתרחבה הרבה מעבר ליישובו.
ערכיו, נעם הליכותיו, כישרון המשחק שלו ואהבת הזולת שבו הביאו אותו במהלך השנים להתמחות כליצן רפואי. התמחות זו הפכה להיות גולת הכותרת של פעילותו ההתנדבותית אשר קצרה היריעה מלתאר. דוד מגיע באופן קבוע פעמיים בשבוע לבתי חולים, משמח את הילדים המאושפזים ומסייע להם להפיג מעט מצערם ולשכוח קמעא ממכאוביהם. כמו קוסם, הופך דוד את הבכי והחששות של הילדים לצחוק, לתקווה ולאושר גדול.
בתקופת מלחמת לבנון נסע דוד לצפון הארץ, עבר בין המקלטים גם בעיצומן של ההפגזות, ושימח את הילדים בהופעותיו המשעשעות. לאורך כל השנים, נמנה דויד עם התורמים המשמעותיים ביותר לרווחת תלמידים בעלי צרכים מיוחדים, שהתחנכו ומתחנכים בכפר הנוער ימין אורד. דלתו פתוחה תמיד לנערים הזקוקים לאוזן קשבת ולקשר תומך מיוחד. מתנדב מסור בעמותת חאן יותם. דויד הינו בעל אישיות אֶמְפָּתִית ואַלְטְרוֹאִיסְטית נדירה. תכונות אלה הביאו אותו תמיד לעמוד לצד החלש והסובל בזמנים הקשים ביותר.
דוד מבצע את פעילותו ההתנדבותית למרות ועל אף כל קושי, במאור פנים, בלבביות ובהתלהבות וניכרת בכל מעשיו אהבת האדם שבו. דוד איש מופת המגלם באישיותו את כל הטוב והיפה באדם.

עמוס גרינשפן, קיסריה
עמוס נולד בתל אביב בשנת 1933. התחנך במוסד החינוכי בקיבוץ מזרע.
לא רבים יודעים שעמוס הנו בוגר בית הספר למאמני ג'ודו בוינגייט ובעל חגורה שחורה – דאן 6. כיו"ר איגוד הג'ודו וממקימיו פעל לצירוף האיגוד הישראלי לאיגוד האירופאי והיה בשנת 1973 הראשון אשר הביא תחרות בינלאומית לישראל ולאחר מכן את אליפות אירופה לירושלים. עמוס דאג, קידם וטיפח את ענף הג'ודו בישראל כספורטאי, שופט בינלאומי ואיש ציבור. במהלך השנים הקים מפעל מצליח לעבודות עץ ובניין בהרצליה.
אבל ללא ספק - גאוותו הגדולה ביותר היא המשפחה. אסנת רעייתו וחמשת ילדיו: הדס, נדב, יעל, עדי ומיכל ותשעת הנכדים המביאים לו אושר רב.
מאז שנת 1974 עמוס תושב חוף הכרמל. הקים במו ידיו את הבית בקיסריה ונמנה על ותיקי היישוב. מזה שנים רבות מקדיש זמן רב לפעילות התנדבותית למען הקהילה. משנת 1988 ועד השנה, ייצג את קיסריה במליאת המועצה. פעל גם כחבר בדירקטוריון של המרכז הימי בשדות ים. סייע בפתרון הקשיים והסדרת המעמד וקידום עבודות התשתית והשיפוץ בשכונה 3 בקיסריה. פעל רבות להעצמת והרחבת בית הספר ביישוב.
עמוס פעל למען הרחבת נציגות קיסריה במליאת המועצה ובמשך שנים רבות היה פעיל מתנדב במשמר האזרחי בקיסריה. אם לא די בכך, מעולם לא הסתפק בהשתתפות בישיבות המליאה אלא נטל על עצמו תפקידים ופעל בהתנדבות מלאה הרבה מעבר למתבקש מנציג במליאה ובכך תרם רבות לקידום האזור כולו. היה חבר בהנהלת המועצה במשך שנים רבות, במהלך עשר שנים עמד בראש ועדת המכרזים ופעל במסירות ביושר ובהגינות ללא רבב כשותף למאות מכרזים. הועדה בראשותו זכתה להערכה רבה של ועדת הביקורת והציבור על אופן התנהלותה. עמוס היה חבר פעיל גם בוועדה לתכנון ובנייה של המועצה ותרם רבות מניסיונו המקצועי בוועדת ההיגוי אשר ליוותה את הקמת היכל התרבות בחוף הכרמל. במהלך השנים סייע למאות תושבים אשר פנו אליו בבעיות הקשורות לתחומים בהם פעל ועסק במסגרת המועצה. תחושת השליחות הציבורית, מסירותו ומודעותו החברתית יוצאת הדופן, מקבלים משנה תוקף לאור העובדה שעמוס לא נתן למצבו הבריאותי להשפיע על היקף התנדבותו. לא נמנע מלקחת חלק בכל משימה ופעילות שנדרשה, גם אם הדבר היה כרוך במאמץ גדול. עמוס פעל לאורך כל השנים כשליח ציבור המהווה דוגמא ומופת להתנדבות ותרומה למען הקהילה.
פעילותו מאופיינת בצניעות, מקצועיות, יסודיות ובעמידה שקטה ונחושה על עקרונותיו. עם הומור והרבה כבוד לאחר, מתמיד לפשר ולצמצם מצבי קונפליקט במטרה למצוא פתרונות מעשיים. בתבונה רבה, ביושר מוחלט וברגישות חברתית עשה ימים כלילות למען חיזוק האזור והעצמת השרות לאזרחי חוף הכרמל. מעולם לא חסך מאמץ, זמן ומחשבה יצירתית כדי לקדם כל נושא ותחום בו פעל. קהילת חוף הכרמל כולה נתרמה מפעילותו ומסירותו.

יעקב כהן, ניר עציון
יעקב נולד בכפר בהונגריה בשנת 1924. ההורים אשר התקשו בפרנסת תשעת ילדיהם, שלחו את יעקב בן ה11 לישיבה בעיר המחוז, שם למד ועבד לפרנסתו כסנדלר. את זוועות השואה עבר יעקוב במספר מחנות עבודה. כאשר התקרבו בנות הברית אל המחנה בו שהה, הוצעדו האסירים ללא כְּסוּת ואוכל בצעדת המוות במשך ימים. בדרכם, כדי לחיות, כנגד כל הסיכויים, ניזונו משאריות פגר של סוס שמצאו בדרך. למרות הכול הצליח להגיע אל סוף הצעדה במחנה דָּכאוּ בגרמניה וזכה לחוות את שחרור המחנה על ידי בנות הברית. ואז, דווקא לאחר השחרור, חלה בשחפת ממנה החלים והשתקם רק לאחר זמן רב. עם תום המלחמה גילה כי רק שניים מאחיו שרדו את השואה . יעקוב חלם את החלום הציוני בו ראה פתרון נכון ויחיד עבור העם היהודי. בשנת 1949 הצליח להגשימו ועלה ארצה לנגב, לבארות יצחק מול עזה, חדור באידאולוגיה לקחת חלק בהגנה ובהקמת המדינה. הקרבות הקשים אשר התחוללו באזור במהלך מלחמת השחרור, הביאו בסופו של דבר לפינוי בארות יצחק ושוב מצא יעקוב את עצמו מחפש מקום להקים בו את ביתו.
בדרך האופיינית לו ובעקשנותו להתמודד עם כול קושי ולגבור עליו, בחר באתגר של הצטרפות להקמת ניר עציון- יישוב חדש, אשר הוקם כדי שיהווה בית לאלמנות ויתומי כפר עציון. יעקב הצטרף אל המקימים חיים חדשים למרות ועל אף האובדן שחוו.
מאז יעקב המסמל בסיפור חייו את סיפורו של העם היהודי משואה לתקומה ואת גבורת הניצולים, הנו חבר ניר עציון ותושב חוף הכרמל. כאן נישא לבחירת ליבו דבורה וכאן הקימו את ביתם וגידלו את ילדיהם, אשר גם הם חברי ניר עציון. במהלך כל השנים הנו פעיל חברתי מתנדב למען הכלל תמיד בנוסף לתפקיד הפורמאלי.
יעקב מסרב לקבל על עצמו תפקידים המעניקים עמדה חברתית ולוקח על עצמו את התפקידים אשר מהותם -העשייה והיצירה בפועל. מתנדב של קבע בוועדות השונות בעיקר באלה הדורשות מאמץ ועשייה ולא מביאות איתן הילת יוקרה. עד לאחרונה התנדב להסיע חולים לטיפולים רפואיים. חבר שנים רבות בוועדת מינויים בה ראה את היכולת שלו להוביל ולסייע למשק להתקדם הלאה אל עתיד טוב ויציב. יעקב יזם והקים את מפעל הארוחות ביישובו, מהשלב ההתחלתי של בחירת הטבח הראשון ועד הבאתו אל ההצלחה והשגשוג. במהלך שנים רבות ניהל את המפעל וכאשר הגיע הזמן להעביר את שרביט הניהול לאחר, לא הרגיש פחיתות כבוד לעבוד בקו הייצור במפעל כפועל מן השורה.
יעקב רואה בניר עציון, בהיותו היישוב הדתי בחוף הכרמל, מעין מגדל אור המחויב לאפשר לתושבי חוף הכרמל את החוויה הדתית על פי בחירתם- כמו הקפות שניות במוצאי שמחת תורה והבאת ילדים לעלייה לתורה בבר המצווה שלהם. יעקב אינו מרפה עד היום מכל נושא הראוי לקידום ופיתוח, מציע בנועם הליכות ובעדינות את עצמו לעשייה בכל דרך בה ניתן לו להמשיך ולקחת חלק. יעקב מהווה באישיותו ובמעשיו לאורך כל השנים דוגמא ומופת לתרומה לקהילה ללא תמורה ומשוא פנים, ומתוך ענווה, יושרה, התמדה ומסירות.

מרקשייד מרדכי, עתלית
מרדכי נולד בשנת 1926 בפולין מרדכי מרקשייד להוריו יעקב והניה.
עולמם השתנה עם הרעת המצב הכלכלי, התגברות האנטישמיות וכאשר התרחש הרע מכול- פלישת גרמניה הנאצית וכיבוש פולין. משפחת מרקשייד החלה בבריחה מזרחה במטרה להגיע לארץ ישראל. מסלול הבריחה עבר דרך אוקראינה רוסיה וקווקז ובמהלכו נפרדו בני המשפחה זה מזה. מרדכי, אשר היה נער צעיר הגיע עד שפת הים הכספי אך לא הצליח להמשיך ונאלץ לשוב על עקבותיו. בשנת 1944 התגייס לצבא האדום- הצבא הרוסי במלחמתו כנגד הנאצים. השתתף בשחרור פרוסיה המזרחית והעיר קיליניגרד.
לאחר סיום הלחימה על אדמת גרמניה חצה עם יחידתו את סיביר אל גבול מונגוליה ולחם עם חבריו כנגד היפנים עד לסילוקם מאדמת מנצ'וריה. את שירותו ההרואי בצבא האדום סיים בעיר הנמל פֹּורט ארתור לחוף הים היפני בלחימה עיקשת עד לניצחון הסופי על צבא יפן. למרדכי, הוענקו תעודות הצטיינות ומדליות גבורה על חלקו בלחימה נגד הנאצים ובני בריתם. לאחר תום מלחמת העולם השנייה הסתבר לו כי אמו ושלושת אֶּחָּיו נספו במלחמה. נותרו לו אביו ואחותו. מרדכי אינו מתייאש. בנחישות, עיקש למצוא את דרכו לארץ ישראל - חוצה בהסתר את הגבול לצ'כיה ומשם למחנה פליטים באוסטריה.
מרדכי אשר היה פליט בעצמו, מצטרף לתנועת "דרור" ומטפל בבני נוער במחנות הפליטים לניצולי השואה. לאחר מכן סייע בהעברת קבוצות יהודים דרך הרי האלפים מאוסטריה לאיטליה, משם, עלו לארץ ישראל בעלייה הבלתי לגאלית. בזכות כישוריו הארגוניים ואישיותו מונה למנהל מחנה ההכשרה בו שוקמו ניצולים מרחבי אירופה. שם במחנה, הכיר את מרים מינה גרינברג, האהבה ניצתה והשניים נישאו בבית הכנסת הגדול ברומא בשנת 1948.מוטקה ומינה עלו לישראל לקיבוץ לוחמי הגטאות. לאחר כשנה העתיקו את מגוריהם לעתלית לצריף דל ליד פסי הרכבת יחד עם הוריה של מינה. מוטקה החל לעבוד בחברת המלח ולאחר מכן כפועל במשרד התקשורת. בשנת 1952 התגייס לצה"ל ושירת כקצין תקשורת בפיקוד הצפון. המשיך לשרת גם במילואים ולחם בקרבות מבצע קדש ומלחמת ששת הימים. במהלך כל השנים בעתלית, פעל במסירות ובהתנדבות למען בני הנוער. במשך עשר שנים התנדב כמדריך יחידי בקן הנוער העובד אותו הקים.
במשרד התקשורת והדואר התקדם לתפקיד בכיר כמנהל הכללי של אזור חדרה וחיבר את האזור אל מערכת התקשורת הטלפונית, אשר שינתה והשפיעה על חיי היום יום.
מוטקה שימש זמן רב ובהתנדבות כיו"ר מועצת פועלי עתלית וסייע רבות לשמור על זכויותיהם. מוטקה ניחן בכישרון אומנותי אותו העמיד לטובת הקהילה בגנים ובית הספר בעתלית, להם יצר תפאורות מרהיבות בחגים ואירועים קהילתיים.
בכישרון רב בנה בחצרו מגרוטאות דגם מוקטן ומרהיב של ירושלים המושך אליו קהל רב.
בנוסף סייע במסירות רבה בקליטתם של העולים מחבר העמים אשר הגיעו בתחילת שנות השבעים. פעל למענם לאורך כל השנים. עשה רבות למען ציבור ותיקי מלחמת העולם השנייה אשר לחמו בנאצים. מאז יצא לגמלאות מקדיש מזמנו ומרצו לשימור זיכרון השואה. מרבה להרצות במוסדות רבים ולהיפגש עם הילדים ובני הנוער בעתלית, לספר על חוויותיו ולהקנות להם ידע על נושא השואה ותקומת מדינת ישראל.
מוטקה ומינה חוגגים 67 שנות נשואים, חיים באושר בעתלית וגאים מאוד בבנם חנוך ובארבעת נכדיהם. בתושייתו, באמונתו כי בכל מצב ניתן ויש לפעול, בעשייתו למען הזולת בלט מוטקה לאורך כל השנים ובכול מקום בו היה. מהווה דוגמא ומופת לאהבת האדם, לאהבת העם והמדינה ולאהבת עתלית וקהילתה. סיפור חייו של מרדכי הנו סיפור השואה והתקומה של העם היהודי ומהווה דוגמא ומופת לניצחון הרוח האנושית.